הערכת הסיכון של מטופלים עם כאבים בחזה – חלק ב’: מה המטופלים חושבים

בסקירה הקודמת בסדרה, למדנו על מדדים שונים לניבוי הסיכון של חולים המגיעים למיון עם תלונה של כאבים בחזה  (TIMI, HEART וכו’).

למדנו שלחולים עם מדד סיכון נמוך, אק”ג תקין ו2 טרופונינים שליליים (במרווח של שעתיים) יש סיכון נמוך מאוד ללקות בליבם, ושניתן לשחררם בביטחה לביתם ללא בדיקות נוספות.

במחקר שפורסם כעת בAnnals of Emergency Medicine נבדקו שני חדרי מיון בבתי חולים אקדמאיים בארה”ב, שבהם לא נעשה שימוש רוטיני במדדי סיכון כנ”ל.

במחקר נסקרו חולים שהוחלט לאשפז לביה”ח בחשד של Acute Coronary Syndrome אך ללא אק”ג פתולוגי או טרופונין ראשון חיובי (כלומר, חולים שיתכן והיו משוחררים לו היו מוערכים בהתאם למסלול שהצגנו בסקירה הקודמת). החוקרים הציגו בפני הרופאים ומטופליהם מספר שאלות זהות (בניסוחים מעט שונים לטובת ההבנה) :

• מה לדעתם הסיכוי שהמטופל באמת חווה היום MI?
• מה לדעתם הסיכוי שהחולה יחווה ב24 שעות הקרובות MI, מוות או צינתור דחוף? מה הסיכוי תוך 30 יום?
• אם יתברר שלחולה אכן יש כעת MI, מה לדעתם הסיכוי שימות במהלך אישפוזו בבית החולים?
• מה לדעתם היה הסיכוי לתמותה לו המטופל היה נשאר בביתו ולא פונה לבית החולים?

סה”כ נסקרו 425 חולים ורופאיהם. נמצאה חוסר התאמה משמעותית בין הערכת הסיכון של החולים ע”י החולים עצמם לבין ההערכה של רופאיהם. נמצא שהרופאים העריכו שהסיכון של החולים לMI/תמותה תוך 30 יום היה כ5%, והחולים עצמם העריכו שהסיכון הוא כ8%.  כמו כן נמצא שהחולים העריכו שהסיכון למות מMI לו היו נשארים בבית הוא 80% ובבית החולים רק 10%, בעוד שהרופאים העריכו שהסיכון בבית הוא 15% ובבית החולים 10%.

כל זאת כשניתוח רטרואקטיבי של מאפייני המטופלים הראה שהסיכון האמיתי של המטופלים במחקר הנוכחי לMI או מוות תוך 30 יום לו היו משוחררים לביתם מהמיון – היה ככל הנראה פחות מ2%…

לסיכום, אנו למדים מספר דברים חשובים ממחקר זה. ראשית, שרופאים אשר אינם משתמשים בצורה מסודרת בכלי הערכה מתוקפים – מאשפזים מטופלים “מיותרים” רבים ומעריכים במידה מוגזמת את מידת הסיכון של מטופליהם. שנית, שהרופאים סבורים שהאישפוז של המטופלים עלול להציל את חייהם של מטופלים רבים (להפחית תמותה מ15% ל10%, כלומר לחסוך מקרה מוות 1 ל20 מטופלים), בעוד שהמציאות שונה מאוד. ושלישית, שהמטופלים עצמם סבורים שהסיכון לחייהם בשחרור מבית החולים הוא גבוה פי עשרות מונים מהסיכון האמיתי (80% לעומת פחות מ2%).

העברת מידע מהימן למטופל על מידת הסיכון שלו הינה מיומנות חשובה ולא מובנת מעליה. התקשורת בין הרופאים למטופליהם במחקר הנוכחי היתה גרועה ביותר, והרופאים לא הצליחו לשקף נאמנה למטופליהם את מידת הסיכון האמיתית לחייהם (וזאת למרות ש65% מהחולים במחקר דיווחו שהרופאים כן שוחחו עימם על מידת הסיכון שלהם).

בחלק השלישי (והאחרון) בסקירה זו, נבחן מודל מסודר לידוע מטופלים עם כאבים בחזה לגבי מידת הסיכון שלהם, ולקבלת החלטות משותפת יחד עם המטופלים.

מקורות:

Newman DH, et al. Quantifying Patient-Physician Communication and Perceptions of Risk During Admissions for Possible Acute Coronary Syndromes. Ann Emerg Med. 2015 Mar 2.

Hess EP. Lost in Translation: Physician Understanding and Communication of Risk to Patients With Possible Acute Coronary Syndrome Is Unacceptable and in Dire Need of Resuscitation. Ann Emerg Med. 2015 Mar 5.