נוכחות משפחה בזמן החייאה בשטח
סצינה שבוודאי מוכרת לכם. אתם נכנסים לבית, איש מוטל על הרצפה. לאחר בדיקה ראשונית מתחילים החייאה. אך מה לגבי בני המשפחה? נותנים להם לצפות או סוגרים את הדלת ומבקשים לא להפריע? עד כמה זה משפיע עליהם? ועד כמה זה משפיע עליכם?
מחקר שהתפרסם ב- The New England Journal of Medicine בדק את נושא הנוכחות של בני המשפחה בהחייאה ואיך מושפעים ממנה הם עצמם והצוות רפואי.
במחקר אספו 570 קרובי משפחה של מטופלים אשר עברו החייאה ו-15 צוותי רפואת חירום (EMS). קרובי המשפחה חולקו אקראית לקבוצה אשר להם הציעו להיות עדים להחייאה וקבוצה שלא הציעו לה. מטרת המחקר היתה לבדוק האם קרובי המשפחה אשר היו עדים להחייאה סבלו מלחץ פוסט טראומתי, חרדה ודכאון לעומת בני משפחה אשר לא היו עדים להחייאה. בנוסף נבדק האם בזמן נוכחות בני המשפחה התפקוד ורווחת הצוות הרפואי היו כשורה.
נמצא שקרובי המשפחה שלא היו עדים להחייאה סבלו מסימפטומים של חרדה ודיכאון בתדירות גבוהה יותר מאלה שכן היו עדים להחייאה. כמו כן נמצא שנוכחות בני המשפחה לא השפיעה על מאפייני ההחייאה (תרופות שניתנו, משך וכו’), על הישרדות החולה או על רמת הלחץ אצל הצוות הרפואי.
מסקנת המחקר היא שנוכחות בני המשפחה בזמן ההחייאה קשורה לתוצאות נפשיות חיוביות אצל בני המשפחה, לא מפריעה למאמצים רפואיים ולא מגבירה את הלחץ בקרב הצוות הרפואי.
להציע לבני המשפחה את ההזדמנות להישאר במהלך ההחייאה עדיין נושא שנוי במחלוקת ולמרות שהמחקרים האיכותניים העדיפו נוכחות המשפחה במהלך ההחייאה, עדיין אנשי הצוות הרפואי אשר העניין נטול לשיקולם, נוטים לסרב לבקשת בני משפחה להיות נוכחים בזמן החייאה. כעת, הנושא נבדק גם במחקר מבוקר.
מה דעתכם? האם במניעת הנוכחות של בני המשפחה אנחנו פוגעים בהם מבחינה נפשית?
אם נוכחותם לא מפריעה לעבודה ואף עוזרת להם להתמודד עם האובדן, האם בהחייאה הבאה תרשו לבני המשפחה להיות נוכחים?
מקור:
Jabre P, et al. Family presence during cardiopulmonary resuscitation. N Engl J Med. 2013 Mar 14;368(11):1008-18. [pubmed]
תמונת פוסט: Naty Rive / Flickr
לפני שנים רבות, בהיותי רופא נט”ן, היה מקובל להוציא את המשפחות מהחדר ולסגור את הדלת. היום, כרופא משפחה כפרי, כשאני נקרא להחייאה של מטופל שלי, אינני מוציא את המשפחה מהחדר ולא חש שיש בכך כדי להשפיע לרעה על תיפקודי. כשצוות הנט”ן מצטרף אלי להחייאה שהתחלתי – המשפחה כבר בחדר ואיש אינו מוציא אותם. מעולם לא בדקתי זאת באופן מדעי, אך התרשמותי, לפחות באוכלוסיה שבה אני מטפל, שיש יתרון שהמשפחה תהיה עדה לכך שנעשו כל המאמצים להציל את יקיריהם.
ל רות שלי אישית יותר קל לתפקד בלי משפחה מסביב אני נוטה לאפשר למשפחה להיות בסביבה
זה בכלל לא בסמכותינו לדרוש מהמשפחה לצאת מהחדר, אפשר לבקש, הם לא חייבים לצאת כל עוד הם לא מפריעים – שיהיו איפה שטוב להם.
ממש אתמול, לפנות בוקר הגענו לבן 70 שנמצא מחוסר הכרה ללא דופק וללא נשימה, ככל הנראה על רקע נשימתי.
במקום היו הבן שלו ואשת המטופל, כאשר בהגיענו לכתובת הבן עושה עיסויי חזה.
לא הוצאנו אותם, לא מנענו מהם להישאר, הבן אפילו סייע לנו בכל מיני דברים קטנים.
לא נראה שהמשפחה מבקרת אותנו או מאוכזבת או עצבנית ויותר מכך- נראה כאילו היא מעריכה את המאמצים כי היא עדה להם.
במהלך ביצוע האינטובציה- רק אז הצעתי לאישה לצאת, כיוון שזו פעולה פולשנית. היא בחרה להישאר. זכותה.
לסיכום אציין, כי על אף כל המאמצים, המטופל נפטר.
אשתו הודתה לנו מקרב לבה ואף חיבקה אותי כשנפרדנו לשלום.