“שומע את הבצקת מהמעלית” – האומנם?

בצקת ריאות אקוטית [APE] היא אחת הסיבות השכיחות לקוצר נשימה.
במחקר רטרוספקטיבי שנערך ב2012 באוסטרליה נבדק כמה מהחולים שפונו לביה”ח ע”י פרמדיקים ושהוגדרו ע”י הפרמדיקים כסובלים מבעיה ראשונית של APE שוחררו עם אבחנה דומה, וכמה מהחולים שהובאו לביה”ח ע”י פרמדיקים שוחררו עם אבחנה של APE למרות שהגיעו על רקע אבחנה אחרת.
זיהוי בצקת ריאות אקוטית במתאר טרום ביה”ח היא אבחנה לא קלה, הווריאביליות של הסימפטומים עלולה לגרום לא פעם לאבחון מוטעה. בביה”ח אקו לב, צילום רנטגן ובדיקות מעבדה הם כלי עזר משמעותיים לרופא לשם אבחון הגורם לקוצר נשימה.
במחקר, מתוך 495 חולים שפונו לביה”ח עם אבחנה של APE, 92% נמצאו כסובלים מקוצר נשימה, ב59% נשמעו crackles בהאזנה, ב47% אובחן יתר ל”ד, ו28% כסובלים משלושת הסימפטומים. ב 28% נראו סימני הזעה, 22% מהם נשמעו צפצופים בהאזנה, 24% התלוננו על כאבים בחזה, ורק ב3% נצפה שיעול קצפי אדמדם.
במהלך הפינוי כמעט כל החולים טופלו בחמצן, ו-49% קיבלו טיפול תרופתי, כאשר 9% קיבלו אספירין 38% קיבלו מנה אחת לפחות של ניטרטים [ספרייטבליותIV], ו7% ונטולין באינהלציה.
חשוב לציין שלפרמדיקים שהשתתפו במחקר אינם בעלי אפשרות לטפל במשתנים או CPAP.
מתוך החולים שהפרמדיקים אבחנו כAPE רק ב41% זאת גם הייתה אבחנת השחרור. ומתוך 631 חולים עם אבחנה של APE במיון, הפרמדיקים אבחנו רק 186, רגישות של 29%.
חשוב לציין שגם חולים בעלי אבחנה משנית של בצקת ריאות [לדוגמה MI כאבחנה ראשונית] בביה”ח נכללו במחקר כבעלי אבחנה של בצקת ריאות.
חשוב לציין שבמחקר זה אחוז הזיהוי של APE ע”י פרמדיקים היה נמוך ממחקרים אחרים שנעשו, שם אחוזי הזיהוי נעו בין 69% ל77%, כאשר במחקרים שהתמקדו בבצקת ריאות על רקע קרדיוגני אחוזי הזיהוי נעו בין 81%-89%.
מסקנות:
לדעתי האישית, למרות התוצאות הנמוכות של המחקר, חשוב לנסות ללמוד ממנו, גם אם במחקרים אחרים נראו תוצאות טובות יותר, ולא להתעלם ממנו.
גם אם נכליל בחישובי הזיהוי את כלל המקרים הקרדיאליים, מדובר באחוזי זיהוי נמוכים מאוד, הווריביאליות הגדולה של הסימפטומים של APE עלולה לגרום לאבחנה מוטעית לא פעם. כמו שאנו רואים במחקר ומכירים מהשטח, “המוקשים” הגדולים הם מחלות הריאות למינהם שלרוב מזוהות לא מספיק טוב בחולים בשטח.
דבר שהפריע לי מעט במחקר הוא הטיפול בוונטולין ב7% מהחולים שאובחנו כסובלים מבצקת ריאות, כמו בארצנו הקטנה חשוב לעקור מהשורש טיפול ב”קרדיאק אסטמה” ודומיה בחולים.
לדעתי, חשוב להטמיע בפרמדיקים בטרום ביה”ח שבצקת ריאות, למרות השם שיצא לה, היא אבחנה לא פשוטה בטרום ביה”ח, ולכן לא למהר, ולהיזהר במתן טיפול שאינו נחוץ. היכולת הטיפולית הגבוהה שלנו בטיפול בבצקת ריאות היא לשם טיפול בבצקת ריאות, טיפול בחולה הסובל מבעיה נשימתית אחרת בפרוטוקול בצקת עלול במקרה הטוב לא לגרום לנזק, ובמקרה הרעה לאשפוזים ארוכים ומיותרים ואף בהרעת הפרוגנוזה של אותו חולה.
מקור:
Williams, TA, et al. Paramedic Identification of Acute Pulmonary Edema in a Metropolitan Ambulance Service. Prehosp Emerg Care. 2013 Mar 13. [Epub ahead of print]
אז איך בכל זאת מבדילים בין בצקת ללא-בצקת בשטח, בלי תיק רפואי קודם, בלי רנטגן, בלי מעבדה, בלי US?
טבלה מעניינת ביותר מהמאמר הנ”ל בודקת אילו מאפיינים קלינים הבדילו בין המטופלים עם בצקת לאלו בלי:
(רק שימו לב מה משמעותי סטטיסטית ומה לא)
איפה לדעתכם שורש הבעיה?
לדעתי “דילוג” על הבסיס של הקריטריונים למצוקה נשימתית ובראשם קצב הנשימה שלרוב לא נמדד מספרית.
מיומנויות קליניות של בדיקה פיזיקלית והאזנה שלא מספיק לומדים.
איתן
לדעתי האישית מדובר בשילוב של דברים.
מיומנות קלינית לא מספקת- כמו שרשמת כבר..
חוסר הבנה בסיסי שבצקת יכולה להציג ווריאביליות די רחבה של סימפטומים- לפי המאמר ברבע מהאבחנות נשמעו צפצופים!
רצון לטפל בכול מחיר- טיפול בדלקת ריאות כבצקת.
התייחסות לבצקת ריאות כאבחנה קלה, בלי להבין שטיפול באבחנת בצקת במה שהוא לא בצקת עלול לגרום לפגיעה בחולה.
לדעתי הפתרון צפוי להיות כשמכשירי אולטרה-סאונד ידניים יהפכו לרוטינה בשלב טרום-בית החולים. קליניקה+B lines. ב-US יתנו אבחנה מהימנה.